החלטה בתיק בש"פ 6247/10

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 28.7.2010 בעמ"ת 26303-07-10 במסגרתו דחה בית המשפט את הערר שהוגש על ידי העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.        כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות מרמה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, העורר פתח יחד עם אחר חברה, תוך התחזות לאחר על ידי שימוש בתעודות זהות מזויפות אשר נקבו בשמות אנשים שעזבו את ישראל. בסיוע החברה פתח העורר חשבון בנק פיקטיבי באמצעות תעודת זהות מזויפת אחרת וביצע מעשי עוקץ כנגד ספקים של ציוד לטלפונים סלולריים. באופן דומה רימה העורר גם את משכירי החנות ממנה נוהל העסק הפיקטיבי ובסופו של יום נעלם כשהוא מותיר את הספקים והמשכירים עם המחאות חסרות ערך וחסרות כיסוי. בנוסף, קיבל העורר שירותי בנק ופנקסי המחאות תוך שימוש בזהות בדויה. בפעולותיו אלה הפיק העורר רווח, אשר התקבל במרמה, בסך של למעלה מחצי מיליון ש"ח.

2.        במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המשיבה מבית משפט השלום בתל-אביב-יפו לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שהתקיים ביום 3.6.2010 הסכים העורר לקיום ראיות לכאורה נגדו. נוכח מהות העבירה, היעדר עבר פלילי וגילו הצעיר הופנה העורר לשירות המבחן, זאת בכדי לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר.

3.        שירות המבחן בחן את החלופה שהוצעה על ידי העורר, לשחררו לחלופת מעצר בבית סבו, שם מתגוררים גם דודיו וילדיהם (להלן: בית דודיו). שירות המבחן ציין כי התרשם מאמו, אשר הוצעה כמפקחת ראשית עליו וכן מדודו ומדודתו. שירות המבחן תיאר את המפקחים המוצעים כ"אנשים בוגרים, רציניים ונורמטיביים, אשר רואים בחומרה את המיוחס ליבגני". שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופה שהוצעה על ידו וכן להעמידו בצו פיקוח למשך שישה חודשים. יצויין כי שירות המבחן לא מצא את סבו של העורר ואת חברתו (אשר הוצעה בתחילה כמפקחת בבית הוריה) כמפקחים מתאימים.

4.        בדיון שהתקיים ביום 8.7.2010 חזרה המשיבה על בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו בטענה כי תסקיר שירות המבחן העמיד בספק את היכולת להסתמך על העורר ולאפשר לו שחרור ממעצר, וכן נוכח קביעת שירות המבחן לפיה משפחתו של העורר לא תוכל לשמש חלופת מעצר הולמת לתקופה העולה על מספר חודשים.

5.        בית משפט השלום (כבוד השופט ע' דרויאן) ציין כי מתסקירו של שירות המבחן עולה תמונה בעייתית ביותר של העורר, אשר מוצג כמי שמנהל אורח חיים בעייתי וכפול, ואשר הסתיר פרטים משירות המבחן ההכרחיים להבנת התנהלותו ומניעיה. בית המשפט קבע כי העורר הכשיל את האפשרות להעריך את מסוכנותו בצורה ראויה, דבר המסכל את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לפי בית משפט השלום לא מתקיים במקרה דנן התנאי הראשוני המחייב לפיו ניתן לסמוך על נאשם שיוכל לעמוד בתנאי השחרור ולכבדם, בטרם יוחלט על שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט הדגיש כי העורר הינו "עבריין מתוחכם" אשר הפיל רבים ומנוסים בפח ולפיכך עולה הסכנה כי ידע לשטות גם בבני משפחתו המשמשים לו כמפקחים. בית המשפט ציין עוד כי ישנה בעייתיות בשחרור נאשם לחלופת מעצר "מוגבלת בזמן", וכי אין תועלת רבה בשחרורו לחלופת מעצר למשך חודשים ספורים בלבד. זאת, לנוכח התרשמותו של שירות המבחן כי המפקחים יתקשו לתאם ביניהם את שעות העבודה כך שבאופן קבוע יהיה נוכח מי מהם עם העורר, מעבר למספר חודשים. משכך, נוכח המסוכנות הנובעת מן העורר ונוכח מגבלותיה של החלופה המוצעת הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

6.        על ההחלטה הנ"ל הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טען העורר כי בית משפט השלום לא התייחס לכך שהוא מואשם בעבירות רכוש בלבד, אשר אינן מקימות עילת מעצר סטטוטורית. לדבריו, היה על בית המשפט להתייחס לעברו הנקי, לגילו הצעיר ולעובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק. לטענת העורר היה על בית משפט השלום לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחררו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו. העורר טען כי אין בקושי העלול להתעורר בעוד מספר חודשים בכדי לאיין את החלופה.

7.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' קרת מאיר) דחה את הערר בקובעו כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. נקבע כי החלטתו של בית משפט השלום התחשבה בכל השיקולים הרלוונטיים לעניין, תוך שלא נעלמו מעיניו של בית המשפט הנסיבות המקלות בעניינו של העורר, אשר הובילו למעשה לבחינת אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. עוד נקבע כי בית משפט השלום שקל את עמדת שירות המבחן ואיבחן את המקרה שניצב לפניו מן המקרים אליהם הפנה העורר. בית המשפט המחוזי עמד אף הוא על העבירות החמורות המיוחסות לעורר, והדגיש כי מדובר בכתב אישום ארוך ומפורט הכולל שבעה-עשר אישומים שונים ואשר מצביע על המסוכנות הנשקפת מן העורר ומעלה גם את החשש להימלטותו מן הדין.

8.        מכאן הערר שלפניי במסגרתו טוען העורר - באמצעות באת-כוחו, עו"ד מרב גרינברג - כי היה על הערכאות דלמטה לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחררו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו, בייחוד כאשר שירות המבחן התרשם באופן חיובי מאמו של העורר ומדודיו. לטענת העורר בתי המשפט דלמטה לא נימקו את החלטתם ולא הסבירו, כפי שעליהם לעשות, מדוע מדובר לדעתם בחלופה בלתי ראויה. העורר חוזר וטוען כי יש ליתן משקל רב לנסיבות המקלות בעניינו, וביניהן גילו הצעיר והעדר עבר פלילי. כן יוצא העורר כנגד הקביעה לפיה הוא ניסה להכשיל את עבודת שירות המבחן להעריך את מסוכנותו.

           באת כוח העורר הוסיפה בדיון שנערך לפניי כי על אף שאין להפחית מחומרת העבירות המיוחסות לעורר, מדובר בעבירות רכוש שאינן מקימות, ככלל, חזקת מסוכנות אינהרנטית. באת כוח העורר הוסיפה כי על אף ששירות המבחן הצביע על מסוכנות הנובעת מן העורר, נקבע כי ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. באת כוח העורר הדגישה כי העבירות המיוחסות לעורר לא בוצעו מתוך הבית (באמצעות הטלפון או האינטרנט) אלא באמצעות הגעה פיסית למקומות הרלוונטיים לכתב האישום. באת כוח העורר הוסיפה כי הגם שבעבירות מרמה קיימת סכנה אינהרנטית להימלטות, הרי שיש להציג לכל הפחות ראיה לכאורה לכוונת העורר להימלט, וכך לא נעשה.

           לטענת באת כוח העורר, על אף הקושי שעשוי להתעורר בעוד מספר חודשים מבחינתם של המפקחים, אין לפסול את האפשרות של חלופת מעצר ואם אכן יתעורר קושי כלשהו - יהיה ניתן לתקנו באמצעות מינוי מפקחים אחרים או, במקרה הגרוע, מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

9.        המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד איילת קדוש - טוענת כי אמנם אין דופי במפקחים שהוצעו, אך מידת האמון שניתן לתת בעורר היא אפסית. לטענת המשיבה, שירות המבחן התרשם שהעורר מנהל אורח חיים כפול ובעייתי וכי בנסיבות אלה לא ניתן לתת בו אמון ולבטל את התרשמותן של שתי הערכאות הקודמות, כי העורר עלול להונות את בני משפחתו שימונו כמפקחים ואת ההתרשמות לפיה העורר ניסה להונות את שירות המבחן על ידי הצגת עצמו כמי שאינו מסוגל לבצע את העבירות המיוחסות לו.

           המשיבה טוענת עוד כי לא ניתן לטעון כי מדובר בהסתבכותו הראשונה של העורר עם החוק לנוכח אופיים המתמשך של המעשים המיוחסים לו וכי העדר עברו הפלילי נסוג מפני חומרת העבירות.

10.      לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי ועיינתי בפסקי הדין אליהם הופניתי על ידי באי כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

           עבירות רכוש אינן מנויות בין העבירות המקימות את אחת מעילות המעצר הקבועות בסעיף 21(א)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) ואף אינן מקימות, כשלעצמן, חזקת מסוכנות אינהרנטית לפי סעיף 21(א)(ב) לחוק המעצרים. יחד עם זאת, כבר נקבע כי אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד רכוש ויש לבחון בכל מקרה את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם [ראו: בש"פ 5431/98, 5571 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268 (1998)]. יש וכמות העבירות המיוחסות, השיטתיות והתחכום שבהן וכן הארגון הכרוך בביצוע העבירות עם שותפים - יצביעו על מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים [ראו: בש"פ 10949/05 שיץ נ' מדינת ישראל, פסקה ד (לא פורסם, 7.12.2005); בש"פ 5814/06 מדינת ישראל נ' אוחיון, פסקה 9 (לא פורסם, 14.7.2006); בש"פ 3621/09 מדינת ישראל נ' פלד, פסקה 6 (לא פורסם, 19.5.2009)].

           נראה כי במקרה שלפניי אכן נשקפת מן העורר מסוכנות הנובעת מטיב העבירות המיוחסות לו, ריבויין, התקופה הארוכה יחסית שבמהלכה בוצעו והתחכום הכרוך בביצוען. שירות המבחן אף עמד על כך בתסקיר מיום 6.7.2010:

"כאמור בתסקירנו הקודם, התרשמנו מרמת סיכון במצבו של יבגני תוך שנתנו דעתנו לאופי העבירה המיוחסת לו ולמידת התחכום הנדרש לביצועה".

           ואולם, על פי הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים יש לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, שפגיעתה בחירותו של הנאשם, שכזכור אשמתו טרם הוכחה, פחותה. בחינה זו צריכה להיעשות אף בהינתן מסוכנות [ראו: בש"פ 5927/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י (לא פורסם, 16.8.2010)].